מיומנה של פיזיותרפיסטית התפתחותית

פגשתי אמא ששבה עם משפחתה מרילוקיישן של שנתיים בארה״ב.

שוחחנו על חוויית השיבה לארץ ועל שילוב הילדים במסגרות. חוויה שמוכרת לי מלפני כ 15 שנים.

הם יצאו מהארץ חודש וחצי לפני ארועי השביעי באוקטובר. וחזרו למקום שונה ממה שהכירו. המדינה אחרת, אווירה שונה, מצב הרוח הלאומי בשפל חסר תקדים.

והיא מספרת לי על כך שאולי אנחנו לא מרגישים את זה אבל היא מרגישה שגם הילדים כאן אחרים. היא מדברת על ילדים בכתות הנמוכות של בית הספר היסודי.

״דנה, מרגישים עליהם שהם עברו טראומה, שהם עוד לא התאוששו״.

האמת - נדהמתי למשמע ההצהרה הנוקבת. אבל היום בככר החטופים, אני מעכלת נכון יותר את דבריה.

ילדים שעברו בביתם ימים של הסתגרות, שלמדו לרוץ לממד או למקלט הנשמע צבע אדום. ששמעו על חטופים בעזה גם אם אינם מכירים. שהבינו שהמבוגרים לעיתים קרובות יותר מבעבר מעבירים מידע מעל ראשם מבלי שהם יבינו.

כל אלה שינו גם את הילדים.

והילדים של אחרי 7/10 הם לא אותם הילדים של לפני.

בתמונות: מצילומים שלי

בככר החטופים:  ילדים שכאן ואלו שלא זכו לחזור משם.